אותיות פורחות במעלות קדושים
כשעה וחצי ארכה הדרך מווילנה ברכבת, שנעה בינות ליערות עבותים וכפרים. לפתע צפרה והחלה להאט. הבטתי לעבר התחנה המתקרבת. Kedainiai. בחופזה אספתי את חפציי וירדתי לרציף. עוד כמה אנשים ירדו גם הם ונעלמו חיש קל. עברתי דרך התחנה השוממה ולמגינת לבי הבחנתי כי תחנת האוטובוס שממול ריקה מאדם. האוטובוס הבא יגיע בעוד שלוש שעות... גם מוניות לא נראו בסביבה. וכי למי הן כבר עשויות לצַפּות? בלית ברירה התחלתי לצעוד ברגל לעבר העיירה. הכרתי דרך זו מאחד מביקוריי הקודמים בקִידָן. גשם קל זִרזף לו, והעננים נראו כהים ומאיימים.
לאחר כברת דרך לא קצרה קידם את פניי שלט גדול, המתנוסס בקביעות על גשר הכניסה לעיירה. "לקידן – 645". רק המספר משתנה בו בחלוף השנים. על-פי שלט זה נוסדה קידן בשנת 1372. יהודים בוודאי לא היו בין מייסדיה. הראשונים החלו להתיישב במַקום בשלהי המאה ה-15, וקהילה של ממש התהוותה בקידן רק במאה ה-17. במרוצת הזמן החלה עיירה זו לתפוס מקום של כבוד בנסיכות ליטא הגדולה. לא יפתיע אפוא שבשנת 1726 הופיע בה ילד בן שש, שבווילנה כינוהו "ילד הפלא". הוא הגיע לעיירה כדי ללמוד תורה מהלמדן משה מרגלית, לימים רבה של קידן, אולם כעבור חדשים אחדים לא נזקק עוד לרב, והחל ללמוד בכוחות עצמו. בעיירה זו גם התחתן במרוצת הזמן, וקבע את לימודו בה לאחר נישואיו. שמו היה אליהו בן ר' שלמה זלמן; כבר בשנות העשרים לחייו כונה בפי כול "החסיד", ולימים – "הגאון מווילנה".
גשר הכניסה לקידן
תולדות משפחתי בקידן מתחילות מאוחר אף יותר. היה זה אמצע המאה ה-19 כשהגיע אחד מאבות אבותיי, חיים עדוּת, לעיירה. בנו, מרדכי עדות, היה לסוחר, איש תורני ולאחד מנכבדי הקהילה. הוא התגורר בבית הצמוד לרחבת השוק, ובו גם החזיק חנות שפנתה אל עבר הרחבה. את דמותו שרטט אבי בזיכרונותיו, על-פי דברים ששמע מאמו: "סבי דקדק מאוד בשמירת השבת. בימי שישי, משקרב ערבו של יום היה לובש את הקָפְטֶן השחור החגיגי ויוצא לעבר חנויות השוק. בעלי החנויות שהבחינו בצל דמותו הנמוכה היו מתלחשים: "ר' מוט'לה" – כך כינוהו בעיירה – "כבר הולך", וזה היה סימן שיש לנעול את החנויות ולהתכונן לכניסת השבת. ביום השבת הוא היה ממעט בשיחה, וכל דיבוריו היו בלשון-קודש".[1]
בית משפחת עדות (הבית השני משמאל) בצמוד לכיכר השוק (יוסף כרוסט, קיידאן-ספר זכרון, תל-אביב תשל"ז, עמ' 72ג')
בביתו של זקני נולדו סבתי ורוב ילדיה, ובהם גם אבי. בית זה ניצב לו עד היום בגאון בצמידות ל"כיכר השוק הישנה" ברובע העתיק של קידן. מזה מאה שנה הוא כמעט ולא השתנה. צעדתי אל "ביתנו" זה.
הרחבה הגדולה שמולו הייתה מגודרת, ושיפוצים נרחבים נערכו בה. ניגשתי אפוא לאחורי הבית. את פניי קידמו מימי נהר הנֶבְיַיזָ'ה, שהפשירו מקיפאונם זה לא מכבר וזרמו מתחת לגשר גדול אל עבר נהר הנְיֶימַן שבקובנה. התיישבתי על גדות הנהר והבטתי בהם. ילדות מעניינת הייתה לאבי – הרהרתי ביני לביני – בחזית הבית רחבת שוק שוקקת ומלאת עניין לילד קטן, ואילו מאחור, במרחק עשרה-עשרים צעדים בלבד, מתגלה עולם אחר, קסום, המנותק מההוויה האנושית, הטבע בהתגלמותו.
הגשר על נהר הנבייז'ה, מאחורי בית משפחת עדות
לא ימים רבים בילדותו זכה אבי ליהנות מהבית בעל הפנים הקוטביות כל כך. בהיותו עדיין עוּל ימים ניחתה גזירה קשה על יהודי העיירה, ולמעשה על רוב יהודי פלך קובנה ואף על יהודי כמה פלכים סמוכים: בתוך שלושה ימים למן ה-15 במאי 1915 הם נדרשו לעזוב את בתיהם ולִגלות לפלכי פּוֹלְטַבָה ויֵקָטֵרִינוֹסְלָב שבַקצה הדרום-מזרחי של תחום המושב באימפריה הרוסית. סיבת הגזירה הייתה חשד בשיתוף פעולה עם האויב הגרמני והאוסטרי בעת מלחמת העולם הראשונה; אולם הייתה זו תואנה בלבד של ראשי הצבא כדי לחפות על כישלונותיהם המחפירים בשדה המערכה. כמאתיים אלף יהודים החלו בנדידה לפלכים האוקראיניים, ובהם גם יהודי קידן. אחד מהם, פסח וייצר-חיטין, כתב על מה שהתרחש בעיירה באותם ימים מעטים:
לאחר כמה חודשים באוקראינה, הורשו היהודים הגולים להתיישב ברוסיה הפנימית, ורבים מגולי קידן נדדו לעיר צָרִיצִין (לימים סְטלינגרד). כאן הם ידעו תחושות של מחסור, של שחרור וחופש במהפכת מרס 1917, ושל אימה ופחד לאחר המהפכה הבולשביקית והתפשטות מלחמת האזרחים בין האדומים ללבנים, שהעיר צריצין שימשה אחת מזירות המאבק העיקריות בה.
לאחר שש-שבע שנות גלות קשות הורשו הגולים לחזור לבתיהם. המשפחה שבה לקידן בשלהי שנת 1921 ומצאה כי שכן נָכרי השתכן בביתה. הוא מיד ניאות לפנות את הבית, והמשפחה שוב החלה להסתגל לחיים נורמליים בעיירה. החנות נפתחה, הבנים נשלחו ל"חדר" המקומי ולאחר מכן לישיבות המפורסמות של קובנה וסְלַבּוֹדְקָה, ואילו הבנות למדו בבית הספר היהודי המקומי.
כבכל העיירות בליטא בתקופה שלאחר המלחמה, גם בקידן תססה פעילות יהודית. באותה העת חיו בה 2500 יהודים. בעיירה הוקמו בתי ספר של כל הזרמים, תנועות נוער, מפלגות והסתדרויות למיניהן, שמשכו רבים מהתושבים היהודיים. בשנת 1924 מינתה הקהילה לרבה את הרב שלמה פַיינְזִילְבֶּר, לימים אחד מגדולי רבניה של ליטא ונשיא אגודת הרבנים במדינה. אולם המצב החומרי לא הבטיח טובות, וצעירים שלא היה בידם להגר לארצות חוץ פנו להכשרות חלוציות כדי לנסות ולעזוב את ליטא. חלקם אף הצליח, וכך עלו בשנות השלושים גם אחיות אבי לארץ. המצב החומרי החמיר מאוד לאחר השתלטות הסובייטים על המדינה ב-15 ביוני 1940. הם מיד חיסלו את כל המוסדות הלאומיים, ליטאיים ויהודיים, והלאימו את העסקים הבינוניים והגדולים. בקרב יהודי קידן רבו הנפגעים מבחינה כלכלית, אך לא היה ביכולתם לעשות דבר כדי להיטיב את מצבם.
בדיוק שנה לאחר ההשתלטות של ברית-המועצות על ליטא פתחו הסובייטים במבצע הגליה רחב- היקף של יסודות "אנטי-מהפכניים", ובהם כעשרים אלף ליטאים וכמה אלפי יהודים. ביניהם היו גם עשרות מיהודי קידן וכן אבי, שכבר התגורר באותה העת בקובנה. לוֹ ולאמו הייתה זו הגליה שנייה בתוך חצי יובל שנים, אך הפעם הם התגלגלו לא לעיר הומה אלא לחוג הקוטב הצפוני השומם, למקום שבו לא היה ברור מי אכזרי יותר – השלטון הסובייטי או האקלים הארקטי האיום. על אף זאת שפר גורלם, שכן יתר יהודי קידן אשר נותרו במקומם נפלו כעבור שבוע למשיסה בידי הליטאים הלאומניים המקומיים, שזכו למימוש חלומם – פלישה נאצית לליטא והסתלקות הכוחות הסובייטיים הכובשים ממנה. בתוך חודשיים הם לא הותירו שריד ופליט מיהודי העיירה.
העיירות בליטא היו ברובן "יהודיות" לפני מלחמת העולם הראשונה ובחלקן גם לאחריה. בקידן היו היהודים 60% מתושבי העיירה במאה ה-19. לאחר הגלות הכפויה בתקופת המלחמה ירד חלקם לשליש מתושבי קידן, ובכל זאת היה זה אחוז נכבד מכלל בני המקום. האם נותר להם זכר בקידן של היום?
עזבתי את הרובע העתיק. יהודי יחיד בעיירה גדולה. מקומיים נעצו את עיניהם בי ובכיפתי, כלא מאמינים מה ליהודי בעיירתם. חציתי את הכביש הראשי והתחלתי לטפס במעלה רחוב גֵדִימִין. במאה ה-14 עשה הנסיך גדימין את ליטא למעצמה, והוא גם היה הראשון שהזמין יהודים להתיישב בה. בתקופת בין המלחמות היו ברחוב על-שמו עסקים יהודיים רבים. צחוק הגורל, שכן רחוב זה הוביל עכשיו אל מקום מנוחתם האחרון של היהודים. כעבור רבע שעה של צעידה מהירה נכנסתי לסמטה שבין בתים חד-קומתיים, והגעתי לבית הקברות היהודי.
"בית קברות יהודי" בליטא הוא דבר פלא בפני עצמו. ברוב העיירות במדינה לא נותר זכר לבתי קברות. רובם נמחקו בתקופה הסובייטית שלאחר מלחמת העולם השנייה, ועליהם הוקמו גנים ציבוריים או בניינים. זכו יהודי קידן שקבריהם נשתמרו ובמצב טוב יחסית. התחלתי לנקות ביסודיות את מצבות אבות משפחתי. את מצבתו של מרדכי עדות, של אחותו דבורה-מרים שַמש ושל המחותנת שלו חנה-שבע קליבנסקי, ואף של אביו, ראשון בני קידן במשפחתנו. את מצבתו זו של חיים עדות זכיתי לגלות לפני שנה, ועכשיו עמלתי קשה לנקותה מכל הרפש והירוקת שהצטברו עליה במרוצת 125 השנים שחלפו מאז מותו. בסיום הניקוי הממושך הסתובבתי בינות למצבות הרבות של בית הקברות. אכן, זכר נאה לקהילה נכבדה שפעלה כאן.
בית הקברות בקידן
במרחק לא רב מבית הקברות מצוי עוד זכר לקהילה שאבדה. גיא הריגה. יהודי העיירה, שרוכזו בְּגטו בחצר בתי הכנסת (ה"שוּלְהוֹיף") בצפיפות גדולה עם עוד רבים מיהודי הסביבה, הועברו ב-15 באוגוסט לאורוות סוסים ונכלאו בהן בצפיפות ובלא אוכל. קפה שחור היה מנת המזון היחידה שלהם בְּיום. לאחר שלושה-עשר ימי הרעבה, הוציאו אותם ליטאים חמושים בקבוצות של שישים איש אל בור ארוך בגיא ההריגה, ובו נורו קבוצה אחר קבוצה, לעיניהם הקורנות מחדווה של אנשי האינטליגנציה המקומית ובהם הכומר, שהתקבצו לצפות ב"מחזה" החיסול השיטתי של שכניהם היהודים. מחזה דומה התרחש באותם הימים ברוב העיירות בליטא. מהשוואה שעשיתי באחד ממאמריי מצאתי שקידן התייחדה במספר מעשי ההתנגדות והגבורה בעת ההוצאות ההמוניות להורג – מעשים מפליאים של יהודים שהורעבו למוות ושאיבדו את הרצון להתנגד ואת התקווה להינצל. ובכל זאת מצאו יהודים בני קידן בקרבם תעצומות נפש על-אנושיות וניסו להינצל או לנקום את הכבוד היהודי המחולל. המפורסם בהם היה צדוק שְלַפּוֹבֶּרְסקי, שלפני המלחמה שימש מפקד גדוד הכבאים בעיירה ומדי פעם בפעם אף נהג להיכנס לחנותה של סבתי ובהזדמנות זו גם "לחטוף" ממנה דברי מוסר. ליטאי נהג משאית, שהסיע חביות סיד ותיבות וודקה ובירה למקום הרצח ואחר כך הוביל גם את הזקנים היהודים אל הבור, סיפר את שראו עיניו:
עמדתי על שפת הבור וראיתי שאחד מיאן להתפשט. ניגש אליו לבוש-אזרחית וחמוש באקדח, תפסוֹ במעילו ורצה להפשיטו בכוח. על ידו עמד יהודי אחד שכבר התפשט [זה היה צדוק]. הוא תפס בצווארונו את הלבוש-אזרחית (אחר כך נודע לי שזה היה צ'יזַ'ס) ומשך אותו לתוך הבור, שבו היו גברים רבים. היהודי הזה חטף מצ'יז'ס את האקדח וירה בקומֶנְדַנְט הצבאי הגרמני שעמד באותו הזמן על שפת הבור, אך החטיא. הקומנדנט קפץ לתוך הבור. אז שחרר היהודי את צ'יז'ס ובהחזיקו את הקומנדנט הִכה אותו באקדח על ראשו.[3]
ניצבתי ליד הבור. שדרת עצים ארוכה ועבותה שצמחה מעליו כמעט ומסתירה אותו. רק האנדרטה שבפתחו מגלה במילים יבשות ביידיש ובליטאית את שאירע כאן: "במקום זה ב-28.8.1941 רצחו הרוצחים ההיטלראים ועוזריהם המקומיים 2076 יהודים". מול עיניי כמו עולה תמונת שורות של יהודים העומדים בבור וממתינים ליריות הרוצחים, כשמסביב ליטאים מריעים. והנה צדוק שלפוברסקי שהצליח לרטש את גרונו של אותו צ'יזס... ועוד יהודי שהצליח באולרו לפצוע ליטאי חמוש בצוואר... וברוך מאיר צֶסְלֶר, שחטף מקלע מידי ליטאי חמוש, אך לא ידע כיצד להשתמש בו, ובנסותו לברוח נורה... "ארץ אל תכסי דמם"!
האנדרטה בגיא ההריגה בקידן
בסמוך לגיא ההריגה הוקם לפני שנים אחדות לוח הנצחה מרשים, ביָזמת מנהל המוזאון המקומי, רִימַנְטַס זִ'ירְגוּלִיס. לוח מתכת ארוך, ועליו שמות יותר מאלף נרצחים מבני קידן. החסד האחרון שנעשה לזכרם של שוכני קבר האחים – גברים, נשים, ילדים וזקנים ואף פעוטות.
לוח הנצחה ועליו שמות הנרצחים בגיא ההריגה בקידן
אולם כל זה מצוי בפאתי העיירה. דומה שתושבי קידן דהיום אינם מודעים כלל להיסטוריה היהודית של עיירתם. לשינוי מצב זה התגייסה לפני שנים אחדות מורה מקומית לאנגלית, לָיְמָה אַרְדָבִיצְיֶינֶה. בפרויקטים שיזמה בכיתתה בקרב תלמידיה היא ניסתה ומנסה להחיות את זכר הקהילה היהודית התוססת שפעלה בקידן. את הפרויקט האחרון שלה היא הזמינה אותי לראות במו עיניי בכיתתה.
נסענו לגימנסיה שבה היא מלמדת. שש מאות תלמידים לומדים בה היום. לפני עשור למדו בה 1400 תלמידים, אך ההגירה המסיבית של המקומיים למערב אירופה פגעה גם בגימנסיה זו. נכנסנו לכיתת האנגלית. נדהמתי. על הקיר האחורי התנוסס ציור של עץ ענק, שגזעו היה נעוץ ב"שוּלהוֹיף" של העיירה, מאחורי בית הכנסת ובית המדרש העתיקים שניצבים במקומם עד היום, משוקמים להפליא. התקרבתי אל העץ המצויר שענפיו התנשאו לצדדים וכלפי מעלה. בתוך הענפים היו כתובים שמות. שמות משפחה של רבים מהיהודים שהתגוררו בקידן.
עמדתי ובהיתי בשמות. בתוך דקות אחדות הצלחתי למצוא בהם את שם משפחתי וכן את שם משפחת סבתי, ועוד שמות המוכרים לי היטב. הבהייה הממושכת ערפלה את הכול. לא ראיתי עוד את הענפים אלא רק אותיות. אותיות פורחות באוויר. מיעוטן פרח אל מעבר לגבולות ליטא, אל ההצלה, אל ההמשך; אך רובן עלה במעלות קדושים וטהורים להיות לזיכרון-נצח בצל כנפי השכינה.
פרויקט השמות בגימנסיה בקידן – עם לָיְמָה והכותב.
חזור
[1] גיטה לנגלבן-קליבנסקי, מירכתי צפון, אלקנה: "חקר יהדות ליטא", תשע"ג, עמ' ט–י.
[2] פסח חיטין, 'פליטי ליטא במקומות גירושם', העבר, יג, עמ' 10–11.
[3] G. Erslavaitė, ed. Masinės žudynės Lietuvoje 1941–1944: dokumentų rinkinys, vol. II, Vilnius: “Mintis”, 1973, pp. 140–141
© כל הזכויות שמורות לבן-ציון קליבנסקי