בן-ציון קליבנסקי

רואה אני אותך, אלוהים, בכל מיני צבעים,

כמו קשֶת.

ובכל מקום שרק נוגעים,

ידך בכל הגוונים פושטת.

על דרכִי בעולם,

המוסתרת במכאוב כמו חוט תיל,

תְּלה דגלון, לבן, באמצעות ידְך,

לסימן שאני הולך, לכל הפחות, בארץ של ידיד.

מדי יום ביומו בכל הרחובות

מובילים אותי אליך, רק אינני יודע לאן ומניין.

תְּלה דגלון, לבן, שיתנפנף במתינות

כסימן לבניינך.

בוא, ביתי פתוח לכל הכיוונים.

לשם מה לתעות אליך ולהיות מובלים באף,

על השולחן אכין ארוחה לסבלי הבודד

אז תבין, מהו להיות אדם בארץ.

                           *****

אלוהים!

כשהתחלתי להתפלל לפניך,

עדיין נשק הליל את שפתיי;

וכשסיימתי, כבר היום

החוויר באישוניי;

ואנשים הלכו לשאוב מים

מדלי הבאר.

ואני, חשבתי: את כל זה, – העולם

בראת בשבילי.

ואני בשבילך אינני עושה דבר.

אין לי בניין לקחת ממנו דלי;

אין לי בית בשביל מי מים להביא.

אתה ביתי – אביא את עצמי אליך.

                             *****

על צמרות עצים חולפים ימים,

על צמרות עצים זורחים בְּקרים ורודים

גם אני עץ, ויהיה אצלי אותו הדבר.

על נהרות שוחים עננים, – אניות כהות של ימים,

ושחפים לבנים, הרתומים בקרני אור, –

גם אני נהר – ויהיה אצלי אותו הדבר.

תפוחים ניגבו את הירוק מהשדות ואת הכחול מהשמים;

מאיר יום, בוכה משמחה הירוק בטיפות טל, –

גם אני שדה, – יהיה אצלי אותו הדבר.

ילד רואה רע בחלום, צועק הוא מתוך השינה,

ילד רואה טוב בחלום, צוחק הוא מתוך השינה,

גם אני ילד, וכל יום הוא חלום שלי,

יהיה אצלי אותו הדבר.